פרק א

סיפורים והנהגות על צפייתם של גדולי ישראל לגאולה

על מרן החפץ חיים זצ"ל, כותב הרב ישר בספרו "החפץ חיים" (ח"ב עמוד תפ"ו): "באמונתו וצפיתו למשיח, דומה ולא היה שני לחפץ חיים בין צדיקי דורות רבים, דמעות רבות היה מזיל בתפילותיו על דבר המשיח".

מששמעוהו מדבר אודות המשיח - ואימתי לא דיבר בנוגע לזה - נדמה היה, כי הנה, הנה שומעים כבר את פעמי בואו. היה מדבר ברצינות עמוקה שכזו, בנעימת בטחון שכזו, עד ששוב לא איפשר למישהו לפקפק אף כחוט השערה, בהנחה, שיש להתכונן לקבל במהרה פני גואל ישראל. "אפילו סומא" - היה אומר - "אף הוא מסוגל לראות כי שרויים אנו בעיקבתא דמשיחא, כל הסימנים מעידים על כך, כבר אין זה רחוק כלל".

מפי אורחים שהיו מבקרים אותו, היה שואל פעמים רבות, אם מדברים בעירם אודות המשיח. אף הכין לעצמו קפוטת שבת מיוחדת, כדי לקבל בה פני המשיח, ומזמן לזמן היה מתעטף בה ויושב לחכות לו. אף מזוודה היתה לו, שבה היה שם את חפציו הנחוצים ביותר, כדי שכשיבוא המשיח, מיד יהיה מוכן לילך עמו לארץ ישראל.

אמונתו החזקה בביאת הגואל, הכתה שרשיה העמוקים בחייו משחר טל נעוריו. בהיותו בחור צעיר - היה החפץ חיים מספר - התכוננו פעם בבית המדרש שבעיירה, לביקורו של הגה"צ ר' אלינקה מקרטינגה.

כל הבחורים שהיו ישנים בבית המדרש, השכימו לפנות בוקר והכניסו סדרים בבית המדרש. "בשעה שר' אלינקה הגיע" - היה החפץ חיים מוסיף - "הסתתרתי בפינה, ירא הייתי שמא ירגיש בי". "מעתה" - היה מסיים בהתלהבות - "אם לר' אלינקה התכוננו כל כך הרבה, כמה איפוא יש להתכונן למשיח".

כמו כן היה תובע מאת הכהנים לעסוק וללמוד סדר קדשים, שהרי המשיח יבוא במהרה ויבנה בית המקדש, ועלינו לדעת את סדר העבודה היאך להקריב קרבנות.

פעם, בערב שבת בין השמשות, נכנס אליו גדול אחד, נתן לו שלום ותיכף שאל: מה מדברים בחוץ אודות המשיח? ולא היה בפיו מענה, והמשיך לומר: הן זוהי הצרה שאין מדברים אודות המשיח, הלא כתוב "אחכה לו" ואיך לא מחכים? איני יכול להבין - הלא כתוב "אחכה לו"!

*

רבים מבאי ביתו של החפץ סיים. היו עדי ראיה ושמיעה, איך שבחצות לילה - כשכל בני הבית ישנו שנתם, ובחוץ שדרה דומיה - היה נכנס לחדרו, נועל את הדלת על סוגר ובריח. אחדים ממקורביו היו עומדים פעמים מאחורי הדלת, וברטט היו מקשיבים איך שהוא היה שופך שיח ומשתפך לפני קונו. דבריו היו חריפים וברורים. בתחילת דבריו, היה נותן שבח והודאה לבורא עולם על כל אשר גמלהו, היה מפרט כל מאורע בחייו, על כל פרט ופרט היה מסתכל כעל זכות גדולה, והיה נותן שבח והודיה על החסד הגדול שעשה עמו הקב"ה.

ומכיון שגמר לשבח אודות פרשת חייו הפרטיים, התחיל לדבר בזכותם של כלל ישראל, וכאן שינה לא רק את סגנון דבריו, כי אם גם את קולו, הוא הפסיק להיות המודה והמתוודה, והתחיל להיות תובע: "מה נתת לנו? נתת לנו תורה גדולה קדושה ונצחית, הרי היא היתה תורה חתומה וסתומה, ומה עשינו עבורך? פתחנו את התורה, נתנו לך את הנביאים, את חכמי התלמוד, את גאוני התורה, קשרנו כתרים לתורה שבעל פה, ומה קיבלנו עבור זה? צרות רדיפות והריגות, ואנו לא התכוננו לכל זאת, בכל ארצות פזורינו לקחנו את התורה עמנו, הצלנוה מיד אוייבנו ועד היום היא נישאת בידינו - אנו מחזיקים בה בחזקה".

עד כאן היה החשבון, ומכאן ואילך התחיל לתבוע את החוב: "במה זמן עוד נחכה? עד מתי? הרי אנו כבר כולנו שבורים כחרס הנשבר, הבט והתבונן . אם עוד תמצא לב יהודי אחד שלם". לפתע החל להזעיק לעזרה את צדיקי הדור שהלכו למנוחת עולמים. "אייכם" - היה צועק - "למה אתם מחשים? הרי אתם צריכים להיות התובעים עבורנו, נשמות קדושות, וכי כבר שכחתם הכל?" וכך היה נוהג מידי לילה בלילה, וכשהאיר המזרח, היה שב ללימודו ומחכה לרגליו של משיח, מתוך אמונה ובטחון שהחוב ישולם.

*

בשנת תר"ץ, ערב שנת השמיטה, בחרה קהילת קרלין - פינסק המעטירה, ברבי מאיר קרליץ, כממלא מקומו של גאון הדור - רבי דוד פרידמן, ושיגרה אליו כתב רבנות, שנחתם על ידי מאות יהודי העיר, ובראשם רבי אברהם אלימלך פרלוב, האדמו"ר מסטולין - קרלין.

בא רבי מאיר לראדין, כדי לשאול בעצת החפץ חיים, אם יקבל את המשרה. בתחילה התנגד החפץ חיים לכך, כי רחוקה קרלין מוילנא, וליהודי כרבי מאיר אסור לפרוש מכלל ישראל. פרישתו ממחיצת רבי חיים עוזר ופעולותיו, כפרישה מכלל ישראל.

אולם לאחר שפרנסי הקהילה נחפזו גם הם לראדין והתחננו לפניו שיסכים להכתרה, הרהר החפץ חיים ואמר: ענין גורלי כזה אי אפשי להכריע בו לבדי, צריך להימלך בדעת גדולים, ומכיון שקרבה שנת השבע, שנת השמיטה, ועוד מעט יבוא המשיח, כדברי חז"ל "במוצאי שביעית בן דוד בא", ואליהו הנביא יבוא לפני כן לבשרו - אין זה הגון שמישהו אחר יפסוק בדבר, בידענו שתוך זמן קצר הוא בא, מוטב נחכה לו ונשאיר עבורו את ההכרעה!

אחד הנוכחים באותו מעמד, חייך קלילות. כאשר הבחין בזאת החפץ חיים, תפסו בשרוולו ואמר: מר מסתפק בדבר? אצלי הוא בחזקת ודאי!

***

את גודל צפייתו לביאת המשיח, של הגאון רבי משה טייטלבוים זצ"ל, לא יספיק הגליון לתאר. לא הסיח דעתו הקדושה, רגע כמימרא, מלקוות לביאת הגואל, ועד עת זיקנה ושיבה, היה ברור אצלו שיחיה ויגיע לזמן ביאת המשיח.

קודם פטירתו אמר, "אם הייתי יודע בימי נעורים כי אזדקן ככה ומשיח עוד לא בא, לא הייתי יכול לחיות מרוב צער ונפשי היתה יוצאת מאתי, אך גודל בטחוני ותקוותי החיוני עד היום".

ופעם אחת אמר, כי פליאה נשגבה בעיניו, על הצדיקים ורבותיו הק', אשר נשמתם בגן עדן העליון, מדוע ולמה ישתקו ולא ירעישו כל העולמות להביא לימות המשיח, ואך אמר כמתנצל עבורם, שלפי דעתו והשערתו, הושיבו אותם בעולם התענוג העליון, ומרוב התענוג הגדול שכחו כל העניין אשר נעשה בעולם השפל, וידמה להם כאילו משיח כבר בא.

כאשר שמע איזה רעש בחוצות, היה מתבהל ושואל, מה קול הרעש באוזני? אולי בא המשיח!. כאשר בא אליו אחד ואמר לו, שיש אפשרות לקנות עבורו בית דירה סמוך לחצר בית הכנסת, שיש בזה כמה וכמה מעלות, ובנקל היתה לו יכולת לקנותו ואין מתן דמים חוצץ לו, השיב: "למה לי לקנות כאן בית בחוץ לארץ, והלא במהרה יבוא משיח, ושם בירושלים אקווה שיהיה לי בית לדור בו".

*

באחד הימים נודע בבית ה"ישמח משה", שחתנו הגדול בעל "אריה דבי עילאי", עומד לבקרו. החתן היה אהוב עד מאוד על בני הבית, ובמיוחד על חותנו. בני הבית שמחו מאוד לשמע ידיעה זו, והחלו להתכונן לקבלת פני החתן החשוב.

ה"ישמח משה" ישב כדרכו בחדרו שקוע כל כולו בתלמוד ומפרשיו, ולא נטל כל חלק בהכנות של בני הבית. והנה הגיעה השעה אשר נועדה לבוא החתן, כל בני הבית עמדו וצפו מבעד לחלונות לאורך הדרך, אך הוא אינו מגיע, עברה שעה ארוכה, ובני הבית המייחלים לבוא האורח החלו דואגים, כל רגע נוסף הגביר את המתח, שמא אירעה חלילה איזו תקלה בדרך, כאשר סוף סוף נראה האורח הנכסף - מבעד החלון - הולך ומתקרב אל הבית, הזדרז מיד אחד מאנשי הבית לחדרו של ה"ישמח משה" ואמר בהתרגשות רבה: "הוא הגיע"!

ה"ישמח משה" התנער מהרהוריו, לבש את בגדי השבת שלו, וחיש מהר יצא בריצה לקבל את פניו של אותו אורח גדול, שכל ימיו הוא מצפה לבואו - המלך המשיח - שהרי "הוא הגיע". אך מה רבה היתה תדהמתו כשנפגש פנים בפנים עם האורח, שלא היה "אלא" חתנו אהובו. לא יכול היה ה"ישמח משה" לשאת בגודל אכזבתו ונפל מתעלף! בני הבית מיהרו להעירו, ואז שמעוהו ממלמל "הוא עוד לא הגיע, זה לא הוא".

*

אחד מתלמידיו של ה"ישמח משה" סיפר, כי פעמים רבות שמע אותו אומר בפה מלא, שמסר נפשו לאבדון, חס ושלום, באופן שיתוקן על ידי זה כל הפגמים ויבוא משיח, למען יתקדש שם שמים בעולם.

ומנהג היה לו, בכל ערב לפני שהלך לישון, צוה למשמשו שבאם ישמע תקיעת שופר, תיכף ומיד יקיץ אותו משנתו, שמא שופרו של משיח הוא זה.

***

על הגאון הקדוש בעל הדברי חיים מצאנז מסופר (בספר בית שלמה, סטריזובזוונקאטש), כי אמר פעם בזה הלשון: "אם היה לי באפשרותי למצוא ולצרף איתי תשעה אוהבים וידידים נאמנים אשר לבבם כלבבי... היינו הולכים לשוח בשדה, ולהפציר בתפלות ובתחנונים ולא נשוב אל בתינו עד אשר ישראל נושע בה' תשועת עולמים, בגאולת עולם בביאת משיח בן דוד" והוסיף: "אחד יש לי - מחותני ר' שלמה מסטריזוב, וחסר עוד שמונה".

***

כאשר התקיימה "החתונה הגדולה" בז'לובין, שבה התחתנו צאצאיהם של בעל התניא ושל הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, היה כתוב בנוסח ההזמנה לחתונה: "החתונה תתקיים אי"ה בירושלים עיר הקודש והמקדש תובב"א, אך אם משיח צדקינו לא יבוא חלילה עד אז - תתקיים החתונה בעיר ז'לובין".

בראש השנה לפני התקיעות, היה רבי לוי יצחק מבארדיטשוב ניגש לארון הקודש ואומר: ריבונו של עולם, אתה אמרת לנו יום תרועה יהיה לכם, משום כך בניך תוקעים מאה קולות בכל יום מימי הדין - זה כמה אלפי שנים. ואילו אנו ... רבבות אלפי ישראל, זועקים ומבקשים זה כמה אלפי שנים "תקע בשופר גדול לחירותינו", אין אנו מבקשים אלא תקיעה אחת בלבד, עד מתי נשב ונצפה לתקיעה זו?

הוא היה אומר: רבונו של עולם, מדוע לא תתנהג עמנו כמו בעל בית פשוט? אנכי ראיתי בעל בית אחד, אשר החזיק בידו את התפילין ונפלו מידו ארצה, ותיכף ומיד כרע והגביהם ונשקם. והלא עמך ישראל הם התפילין שלך, וזה כמה שנים שנפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ולמה לא תרחם עליהם...?

***

על הקדוש רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד ממעזריטש - אמרו: שבכל תשעה באב היה נוהג לשבת כשראשו כפוף בין ברכיו, ונחל של דמעות סובב אותו, וכמה פעמים ביום היה מרים את ראשו מבין ברכיו ושואל: עדיין איננו? עדיין לא בא?

***

סיפר הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד, שבלומדו בפרשבורג אצל ה"כתב סופר" זצ"ל, שמע אשה אחת שואלת לחברתה: מה בשלת היום? וענתה: שעועית. ושוב שאלה: מה תבשלי מחר? והשיבה: חס וחלילה אל תפתחי פה לשטן, אם לא יבוא המשיח עד למחר, אבשל עדשים.

***

על רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל - כותב חתנו הרב הראל בספרו "מאור ישראל" (עמוד ר"פ) - היתה לו אמונה חושית שהמשיח חייב לבוא, והוא עשוי לבוא בכל רגע, פעמים ראוהו בני ביתו נכנס להתפנות, ויוצא מיד, למרות שסבל מהפרעות בבריאותו, הרבנית תחי' שאלה אותו פעם מדוע הוא נחפז לצאת? והשיב לה, הרי המשיח צריך לבוא בכל רגע, וחושש אני להמצא במקום טמא, בשעה שיתגלה אורו של משיח.

***

על הגאוך הצדיק ר' משה רוזנשטיין זצ"ל משגיח דישיבת לומז'א, העיד הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל: "יכולני להעיד על מורי ורבי זצ"ל, כי קיים ציפית לישועה באופן נפלא. במלחמת העולם הראשונה דחה כמה דברים עד שתגמר המלחמה, כי היה בטוח שאחרי המלחמה יבוא המשיח, ממנו נלמד לקח באמונת המשיח".

***

כאשר נשאל בעל ה"אמרי אמת" מדוע מסרב הוא לעלות להר הזיתים, השיב: אנו מאמינים שמשיח צדקינו יכול לבוא בכל רגע, ושנו חכמים כי בשעה שמשיח יבוא, יעמוד על הר הזיתים ויבקע כל ההר, אם כן הרי יכול להיות שבאותו רגע שאמצא על ההר - יבוא המשיח, ואני רוצה לראות בגאולתן של ישראל...

***

בהספד אשר נשא מרן הגרא"מ שך שליט"א על גאב"ד פוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, אמר: כל ימיו היה הרב מפוניבז' מצפה ומייחל באמונה שלימה לביאת המשיח. הרגשי האמונה בערו בו למאוד, עד כי בשעה שרכש את ארון הקודש להיכל הישיבה, הכין בו שני כסאות משני צדדיו, ואמר: "אחד למלך המשיח ואחד לאליהו הנביא". ה"אני מאמין בביאת המשיח" שלו היה כל כך מוחשי, וכשחנך את בית הישיבה קטנה לצעירים, שמעו מפיו שהתבטא: "בטוח אני שאליהו הנביא ומלך המשיח יעברו דרך הבנין הזה".

***

בבית החוזה מלובלין היה שעון המשמיע את צליליו כל שניה, פעם כשנכנס אליו אחד מידידיו אמר ל"חוזה": כי כל רגע אשר הוא שומע את צלילי השעון, עצבות ממלאת את ליבו, כי על כן נזכר הוא שכל רגע מתקרב הוא למאה ועשרים. נענה "החוזה" ואמר: ואילו אני - כל צליל וצליל ממלא את ליבי שמחה רבה, כי על כן כל רגע שעובר מקרב אותנו לביאת המשיח.

***

על רבי יהושע ליב דיסקין אמרו, שבאחד הפעמים אשר שהה בביתו רבי זרח ראובן ברוורמן, נשמע לפתע קול צפירת הרכבת, שהחלה באותה תקופה לנסוע לירושלים. שאל רבי יהושע ליב מה פשר הצפירה. כשהסבירו לו מנין באה הצפירה, הוא התמלא חרדה וארשת תוגה ירדה על פניו. וכך הוא אמר: אהה! כבר מפנים את הדרכים! כבר, כבר, וזמן הגאולה קרב, ועדיין אין אנו מוכנים לביאת המשיח! הוא הסתמך על הנאמר בפרקי דרבי אליעזר, שקודם ביאת המשיח יפנו את הדרכים. המהרי"ל דיסקין שנה ושילש את דבריו אלה, כשכל עצמותיו מרתתות מאימת יום ה' הגדול.

***

מעשה ברבי זלמן בהר"ן לעווי זצ"ל (הנקרא, ר' זלמן ר' נחומ'ס) שפעם בא אליו אחד במוצאי יום הכפורים להראות לו את אתרוגו, שהיה מהודר בכל המעלות, אלא שהיה חסר. ואותה שנה חל יום הראשון של חג הסוכות בשבת. כאשר אמר לו רבי זלמן שיש פסול חסר באתרוג, תמה הלה: וכי מה בכך, והרי בשנה הזאת חסר כשר? - נזדעזע רבי זלמן בחרדת קודש וגער בו: האם אינך מאמין בביאת המשיח? וכי אינך מחכה ומצפה לו בכל יום שיבוא? - הרי אנו מקווים כי במהרה יבנה בית המקדש, ונזכה או ביחד עם כל בית ישראל לברך שם על הלולב והאתרוג, גם ביום הראשון של החג, אע"פ שיחול בשבת, והרי אתרוגך יהיה פסול לברך עליו שם. ולא עוד, אלא אף בשאר ימי החג, יהיה החסר פסול במקדש, הואיל והחיוב שם כל שבעה הוא מן התורה.

***

בספר פאר הדור מסופר על רבי יחזקאל לוינשטיין, המשגיח הרוחני של ישיבת פוניבז', כיצד היתה הצפיה מוחשית אצלו: לפני מספר שנים כשנכנס לביתו אחד מתלמידיו, ראה את המשגיח כשהוא שקוע בהרהורים וכולו מתח, פנה אליו המשגיח בטון של "נפשי יצאה בדברו": האם המשיח בא כבר? נפשו כלתה בצפייתו לביאת המשיח. אירע והוצרך אחד מגדולי ירושלים ליסע לחוץ לארץ עבור צרכי ציבור, כאשר בא להפרד ממנו אמר לו המשגיח: "אין אתה חושש שמא יבוא המשיח בהיותך בחוץ לארץ".

במכתבו לאחד ממקורביו, כתב: "ידע ידידי, כי מחכה אני מאוד לביאת מלך המשיח במהרה בימינו, כדאי לחזק את עצמינו". הצפיה למלך המשיח, יצרה אצלו חיובים למעשה, "לחזק את עצמינו" והיה מחזק עצמו מאד בתיקון המעשים והתעלות רוחנית לקראת ימות המשיח.

מרוב צפייתו ותשוקתו לביאת המשיח, היה מבקש ממקורביו, שיתפללו עבורו שיזכה לביאת המשיח.

***

על צפייתו של הגאון רבי משה פיינשטיין מסופר, כי באחת השנים, בראשיתו של חודש אייר, שמע מישהו את אנחתו של ר' משה. כאשר הוא שאל אותו מהי סיבת האנחה, הסביר ר' משה: "'חז"ל אמרו: בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. עכשיו, שוב חלף חודש ניסן, ולא נמצאנו ראויים לקדם פני המשיח".



עזרתכם חשובה

מתוך הספר "אוצרות אחרית הימים".
מובא לציבור הגולשים ע"י עמותת "תלמי גאולת עם ישראל"
החומר מובא כאן באדיבותו של הרב יהודה חיון שליט"א, מחבר הספר.

את הספר ניתן להזמין בטלפון: 5707894 - 03 .
© 2024 כל הזכויות שמורות. אין להעתיק או להפיץ חומר הכלול
באתר זה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני.

האתר נכתב ע"י